ביטוח ישיר בע"מ ואח' נ' כיאל

פסק דין

בפניי תביעת התובעים כנגד הנתבע לחייבו לשפות ולפצות את התובעים בגין נזקי הרכוש שנגרמו להם עקב פגיעת רכבו של הנתבע 2 (להלן: הנתבע") בתאונה מיום 31.03.10.

לטענת התובעים, התאונה נגרמה עקב אשמו הבלעדי של הנתבע, אשר הגיח מאחור עם האופנוע שהיה נהוג על ידו, ופגע ברכב הנתבע שהיה בעצירה מוחלטת ברמזור אדום.

על פי חוות דעת שמאי מטעם התובעים לרכב התובע נגרמו נזקים שעלות תיקונם עמדה על סך 32,556.56 ₪. עלות שכר טרחת השמאי עמדה על סך של 427 ₪.

התובעת שילמה לתובע (מבוטחה) את סך נזקיו הנ"ל, לאחר שקיזזה כינון, השתתפות עצמית והשתתפות עצמית לירידת ערך, כך שהתובעת שילמה לתובע סך של 29,795.56 ₪ (ובמעוגל, סך של 29,796 ₪).

מכאן, התובעים מבקשים לחייב את הנתבע לשלם להם את הסך של 32,983.56 ₪ (במעוגל סך של 32,984 ₪), כאשר סכום זה מורכב מהסכומים שלהלן: 29,795.56 ₪ בגין הסכומים ששולמו על ידי התובעת לתובע, וסך של 3,188 ₪ בגין הסכומים שהתובע נשא בהם באופן ישיר כאמור לעיל. בנוסף לכך, התובעים מבקשים לחייב את הנתבע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכומים הנ"ל מיום 28.04.10 (יום התשלום) ועד היום, וכן הוצאות משפט מוגברות לנוכח עמדת הנתבע לנהל את התיק חרף הרשעתו בעקבות כתב האישום שהוגש כנגדו בגין התאונה נשוא התביעה הנדונה.

הנתבע כפר באחריותו לאירוע התאונה ולחילופין, טען לקיומו של אשם תורם מצד הנתבע שבחר לעצור את רכבו ברמזור ירוק מהבהב, עצר באופן פתאומי מבלי להותיר בידי הנתבע הזדמנות לעצור את האופנוע בבטחה. הנתבע אף כפר בגובה הנזקים הנטענים על ידי התובעים ובקשר הסיבתי בינם לבין התאונה.

דיון והכרעה

בעקבות התאונה הוגש כנגד הנתבע כתב אישום שייחס לו את ביצוע העבירות שלהלן: נהיגה ברשלנות – עבירה על סעיף 62(2) + (3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף - עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה")+ סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, ואי שמירת רווח – עבירה על תקנה 49 לתקנות התעבורה + סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

העובדות על פי כתב האישום היו לקמן:

"1.בתאריך 31.03.10 סמוך לשעה 12:30 נהג הנאשם אופנוע מוג קוואנג יאנג מס' 15-493-70 (להלן: "רכב א'") בחיפה שד' ההגנה מכיוון כללי טירה לכיוון כללי חיפה.

2.הכביש במקום הינו תקין, יבש, ראות טובה, תלת נתיבי, צומת מרומזר.

3.אותה עת, בשד' ההגנה, לפני רכש הנאשם נסע רכב פרטי מסוג מיצובישי מס' 50-220-62 (להלן: "רכב ב'") נהוג בידי נתן מנחם, אשר בלם עקב רמזור אדום אשר דלק בכיוון נסיעתו.

4.הנאשם נהג רכבו ברשלנות בכך שלא שם לב לדרך, לא שמר על רווח מתאים, התקרב יתר על המידה לרכב ב', בלם והתנגש עם חלק קדמי של רכבו בחלק אחורי של רכב ב' (להלן: התאונה).

5.כתוצאה מהתאונה נחבל בגופו ....".

על פי הכרעת הדין מיום 29.11.12, ובעקבות הודאת הנתבע בכל עובדות כתב האישום, הנתבע הורשע בעבירות שיוחסו לו על פי כתב האישום (ראו: מוצג ת/2).

בהתאם להוראת סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, ובלבד שהמורשע (או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע) הוא בעל דין במשפט האזרחי.

הנתבע לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין המרשיע. (ראו: י. קדמי – על הראיות, מהדורה חדשה 2009, חלק 3, עמ' 1567, פסקה 1). לא זו אף זו: בדיון שהתקיים בפניי היום שמעתי את עדויותיהם של התובע והנתבע ולמעשה, שניהם חזרו על העובדות שתוארו בכת האישום.

מכאן, שאין חולק, כי הנתבע ביצע את כל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום והמפורטים לעיל, ואין חולק כי הנתבע חייב לפצות ולשפות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב התאונה.

אלא מאי? לטענת הנתבע יש לייחס לתובע אשם תורם.